היא מתחילה לרקוד, עושה סיבוב ומתיישבת בכסא שלפניי בחזרה, אני עוצרת את הצילום ומחבקת אותה מאחור. "קרה משהו?" אני לוחשת… היא מנידה בראשה. ראיתי שהיא לא קיבלה מכה או משהו. אני נותנת לה נשיקה ושתינו ממשיכות לצפות בחברות/ים שלה רוקדות/ים. הגננת מזמינה אותה להצטרף בריקוד השלישי, היא מסרבת. כשהגננות מחלקות כל מיני עזרים לריקוד, היא לוקחת ומשתתפת בישיבה, לפעמים. אני
מה לעשות כשאין "זמן כמות"? לפי שאת/ה ממשיכ/ה לקרוא, אני מבינה ויודעת שגם ככה, את/ה מג'נגל/ת ומשתדל/ת להיות כאן וכאן ולענות על הצרכים של הילד/ה ושל כולם/ן. ושזה מאד מתסכל אותך שיש לך פחות זמן עם הילד/ה שלך. אני לא רוצה להעצים רגשות תסכול או אשם. ממש לא. אני כן רוצה להרחיב את המבט על עניין הזמן שלכן/ם יחד שיהיה יותר משמעותי ומקרב
ה"בלונים האילו" יותר חשובים מצעצועים יקרים ומחוגי העשרה. הם מתאימים לכל סגנון חינוך נוקשה, זורם או מתירני. הערך העצמי של הילד.ה, האמונה העצמית ביכולות שלה.ו והאיזון הרגשי צומחים ומתפתחים כמעט אך ורק בתוך קשר רגשי מיטיב ונמשך. "לעוף גבוה" זה אומר להאמין בעצמי, להתמודד, לרסן תגובות, לדעת לבחור נכון ובעיקר לשמור על אוריינטציית עתיד חיובית. וזה לא משנה אם את/ה הורה, דוד/ה, סבא/ או מורה
יועצ/ת הורות מפורסמת שלום, (כל הורה מוזמנ/ת לקרוא, חשוב) מכיר/ה את זה שקיבלת מתכון כלשהו ועשית בדיוק לפי ההוראות ובכל זאת זה לא היה טעים כמו שהובטח או שפשוט לא הצליח? כי מסתבר שהחום של התנור שונה, שהחומר של הסיר או התבנית שונה ובכלל זה ברור שאותו מתכון "יוצא" שונה כשהוא מבוצע ומושפע במקומות שונים וע"י אנשים שונים. מכיר/ה את
מתי צריך לפנות לטיפול רגשי? מתי הורים פונים? ואיך יודעים שזה לא יעבור לבד?
סיפור אמיתי לראש השנה, על משאלות שמתגשמות ואז זה לא מה שחשבנו… ועל דימוי עצמי חיובי – זה טוב או לא? מעשה בזוג הורים אשר הביאו את בנם (בן 15) לתהליך של טיפול רגשי. הנער המוכשר התמודד עם דימוי עצמי מאד נמוך ועם מחשבות ביקורתיות מייסרות על עצמו. מצב רוחו נטה להיות יותר מדוכדך מאשר שמח והדבר
בשתי מילים: מהרגע שאפשר. בשני משפטים: בכל גיל בהתאם לגודל הפיזי וליכולות המוטוריות. הדרישה לאחריות על המרחב צריכה להיות חלק מהיומיום בבית ולא מתחילה בגיל מסויים. אבל, לפני שאתן עצות קונקרטיות, שנייה מתעכבת על המילה "לעזור" המעבירה מסר שגוי, לדעתי. ב"לעזור" זה אומר שהאחריות על עבודות הבית הן של "מישהו/י" ועכשיו צריך לעזור לה/ו. אצלנו בבית לא "עוזרים", אצלנו יש
מה הורים, כמעט כולם, רוצים עבור הילדות והילדים? אחרי "בריאות" (כמובן) ו"בטחון עצמי" כולם מאחלים : "חברים" או "שיהיו מקובלים" או "בין ה – קולים", (cool) וכשאני שואלת "מה זה מקובל, לדעתך?" (מתוך שאלון שערכתי בקרב עשרות הורים) בטחון עצמי, חזקה שלא יתנכלו לה שתהיה מובילה שירצו להיות בקרבתה… שלא תהיה לבד שלא תהיה "דחויה תכל'ס, "מקובלות חברתית" זה משהו
תסכול – זה מתחיל בקטנה. זה מתחיל בהתנגדות מתוקה, היא לא מסכימה למשהו ומגיבה בבכי או בתוקפנות כלשהי, אבל היא מתוקה והיא לא ממש מבינה ואת גם מוקסמת מהאישיות האסרטיבית שלה. בהמשך היא מתעקשת ולא מוכנה ל… לא משנה מה. אבל, אין לך כוח לפעמים להתמודד ולהשקיע אנרגיה בכל דבר ולמדת "לבחור קרבות". אתה אפילו אומר לעצמך: איזה אופי חזק
שלום נעים מאד, אני הילד שעובר לך מתחת לרדאר אני הילדה שעושה את מה שנאמר, אמרת שנשב למפגש להקשיב לסיפור, אני יושבת ומחכה ואז הילד שלא ישב ורץ מסביב… מקבל מדבקה ואת אומרת לו: ״כל הכבוד איך אתה מקשיב״ ואני לא מבינה איך זה יכול להיות. אותי לא היה צריך להושיב, אני הקשבתי ועשיתי מיד, אבל את זה לא ראה
החופש הגדול ((מאת: י.כ.ג., בת 15 וחצי ו – א. הינב ובהשראת "חברות וחברים" מה"עבודה" שלי) אמא ואבא יקרים שלום, אני יוצאת לחופש היום, אני יודעת שפעם כשהייתם בגילי, בעידן הדינוזאורים, כשהכל היה איטי, חופש אצלכם היה גם לעבוד וגם לא לעשות כלום, והכל היה פשוט ומתוק ו"לנוח"!!! והייתם מושלמים, רק היום אתם "חופרים". היום "כלום" הורס לי (וגם לך)
לא בדיוק sweet sixteen, בעיניי, המתבגרת דומה קצת לתינוקת עם הצרכים שלה, בודקת גבולות, חותרת לעצמאות, מתנגדת… לפעמים לא מבינה סכנות ולפעמים לא חמודה בכלל. טכנית, ההתבגרות חופפת לינקות – זהו תהליך מואץ של שינויים התפתחותיים בפרק זמן קצר. רוב ההורים לא ממש מתחברים לדוגמא של ה"תינוקות" כי היא והוא לא חמודים בכלל. אז, אני
נעים מאד:-) אני אלונה, עוסקת בטיפול וייעוץ פסיכותרפיה ובהדרכת מטפלות.ים בקליניקה שלי, ברעננה. מחוץ לקליניקה, אני חוקרת התפתחותית ומתמקדת בהשפעת החוויה הרגשית ודפוסי החשיבה על החיים, גם במסגרת אקדמית וגם עצמאית. וכל הזמן – אמא לשתי בנות ובן.
