העולם החברתי של הילד או הילדה הוא מחוץ לתחום השליטה והניהול שלנו. זה משהו שקשה להורים, לגננות ולצוותים בבתי הספר לקבל. חלק מאיתנו עדיין חיים באשליה "שזה בסדר" לדבר עם החברים שלו כדי לעזור לו ועל הדרך לסדר את הדברים עבורו (מתוך רצון להגן) וחלק מנסים לעזור לילדה להשתנות כדי שהיא "תצליח להיות יותר XXX " בסיטואציות חברתיות. הכוונה טובה והרצון טוב – אבל, זה לא עבד, לא עובד וגם… לא יעבוד. ברוב המקרים המצוקה הרגשית של הילד אפילו גוברת. העולם החברתי שלו ושלה הוא מחוץ לתחום שלנו וחשוב לנשום עמוק ולעזור מבחוץ ובאופן אישי ומדוייק – בקשב ובמתן כלים מותאמי גיל ומותאמי ילד להתמודדות עצמאית. זה הדבר שעובד. החינוך הטוב ביותר הוא כלים להיכרות עצמית עם הכוחות האישים ועם הנטיות האישיות, הבנת אחריות אישית וקבלה אוהבת כפי שאני. 

ההגנה ההורית היא מעטפה חשובה בהתפתחות וגם לאורך החיים אבל היא צריכה הערכה והתאמה תקופתיות כדי להתאים ולהתגמש בהתאם לתכונות הילד ובהתאם לגיל ההתפתחותי. הילדה לא צריכה את ההגנה שלך מול החברים, היא צריכה את ההגנה שלך על ההערכה העצמית שלה, על יכולת עיבוד המידע וסיטואציות חברתיות שהיא מתמודדת איתן ועל שוויון הנפש שלה כשהיא נסחפת בעוצמה רגשית בעקבות אירוע שקרה. וכדי שהיא תוכל לפנות אלייך, זה באחריות שלך לפתח בתוכך יכולת לפעול ולבסס איתה קשר קשוב ומקבל כדי שהיא תרצה לפנות אלייך. והילד שלך לא צריך שתגיד לו "תעשה ככה כדי שתהיה יותר…" כי הוא חווה את זה כביקורת ואם בעיני החברים הוא מרגיש "לא מספיק פופולרי כי הוא לא…" אז עכשיו הוא גם עשוי להרגיש "לא מספיק…" גם בעיניך. הוא צריך ממך קבלה, מבט אחר ומקום בטוח (ולא בקורת בונה) לשתף בחוויה שלו.

מניסיון אישי שלך, זה ברור לך שהחוויה הפנימית הרגשית של הילד והנער מושפעת מקבוצת החברים שלו, מההתנהלות בה, מדברים שקורים שם – והחוויה הזו משפיעה על ההתנהגות שלו, על ההחלטות שלו, על ההישגים הלימודיים שלו וגם על ההערכה העצמית שלו וההתפתחות בכלל. הנוכחות שלך עם העזרה בתמיכה מתאימה, בקשב, בעיניים טובות, בקבלה, לפעמים גם בעצה וברגע המתאים גם בהחזקת האופטימיות שדברים ישתנו יכולה לעשות הבדל משמעותי.

בכל גיל, העזרה המיטיבה, בדרך כלל, היא פחות הרצאות, פחות הסברים ופחות דוגמאות גבורה או כשלון אישיות. כי זה פשוט לא עובד וזה כללי מדי ויש יותר מדי משתנים ייחודיים משפיעים.

שימו לב שהמערכת החינוכית עצמה ממטירה, מגיל הגן עד התיכון, שפע של ידע וכלים על רגישות חברתית, על זהות אישית, על מנהיגות, על קבלת עצמי והאחר, על ערבות הדדית ועוד ועוד תוכניות והרצאות בשעורי "כישורי החיים" ו"מפתח הלב" ו"חינוך" ותל"ן וכל הטוב הזה לא מחלחל בכלל אל התקשורת והיחסים החברתיים שמחוץ לשיעור. שם זה בדיוק ההיפך. שם – חוסר רגישות, ציניות, דרמות ותיוג הם המאפיינים שמשותפים פחות או יותר לקבוצות הגיל השונות ובערים שונות.

נודה בכנות שלמרות הזמן והמשאבים לאורך שנים של הסברים ותוכניות חינוכיות – עדיין אלפי ילדים וילדות מתמודדים ומתמודדות עם חווייה יומיומית של חוסר שייכות, עם חוויות דחייה, עם קושי לבסס קשרי חברות, עם חשש שיצחקו עלי, שיחשבו עלי, שיגידו עלי, לעיתים עם חוויית בדידות ובדרך כלל עם מתח רגשי ממוצע גבוה. העולם החברתי הזה פועם 24/7 בהפסקה, בגינה, באינסטגרם, בדיסקורד ובשיחות קבוצתיות בוואטסאפ והוא משפיע כל הזמן על ההערכה העצמית ועל מצב הרוח. הרצאות וסדנאות הן לא הפתרון.  יש יותר מדי משתנים אישיים שמשפיעים. 

לפני שנציע את העזרה כמה מילים על המציאות הפנימית של העולם הזה שהילד, הילדה, הנער, הנערה שוהה בו. החוקים בקווים כלליים:

* הערך הכי חשוב זה שיהיו לך חברים ולא להיות לבד. גם אילו שמעלים על נס את חריגותם בכך שלא צריכים חברים עקב ייחוד אישי, עושים זאת במטרה להרגיע את המתח הפנימי. חברים וחברות זה שם כללי למצב בו חבורות חבורות יושבות יחד, בגינה, בהפסקה, בים ומעלות סטוריז. הרבה ילדים מחוץ לזה.

* אלחוש רגשי – הדרישה היא לא להיות רגישים מדי כי זה עשוי להתהפך -ויגידו שיש לך קטע של דרמטיות או מוגזמות. עדיף לספוג כאילו לא קרה כלום.

* "ציניות" היא הערך השולט בשמה המלא ובפועל היא בעצם הומור עוקצני (לפעמים רעיל), אם אמרו עליך משהו ונפגעת אז "לא הבנת ציניות", "זה היה בציניות" ו"כולה צוחקים איתך".  

*"לעשות צחוקים" זה המטבע הכי חשוב לפופולריות – לא משנה על מה, על האחר, על הלבוש, על חברה שלך. הוא מבטיח תשומת לב, הוא מבטיח שלא תהיה לבד ולפעמים הוא גם מבטיח הגנה.

* "דרמות" – מתחילות במילה ויכולות להתפתח למשהו ענקי. זה עלבונות, זה פגיעות בפרטיות, פרידות, הטחות, האשמות, להיפגע ולהחזיר פגיעה ולהשתדל לא לתת אמון ואז כן לתת, כי הפחד להיות לבד  מאד גדול. הודעות ארוכות ארוכות, חסימות, שבוע אחד החברה הכי טובה ושבוע אחרי הכל מתהפך.  ברוב הפעמים השיח הוא בהתכתבות ושם הפתח לאי הבנות גדול והדרך לצילומי מסך והעברות קצרה וזה מסתבך. לפעמים אני עצמי מרגישה סחרחורת מקצב האירועים של משיכה ודחייה.

* תיוג היא החלוקה לקבוצות מזוהות: ערסים, ילדי סנטר, שבורים, חנונים, מוזרים, הזויים ועוד מאפיינים שהם ספציפיים לשכבה או לבית ספר, כל אחת מהקבוצות בעייתית ויש פחד מזיהוי עם אחת מהן, ושלא יראו אותך עם X ויחשבו שגם אתה כמוהו. עדיף להשתייך לאילו שתייגו. הם בדרך כלל ללא תיוג.

כדי להיות חלק מהקבוצה צריך לזרום עם הציניות ועם הדיבור הפוגע לעיתים… וברור שזה לא מתאים לכל אחד… ובבחירה חופשית בכלל עדיף שלא. אך, הרצון להשתייך לקבוצה או שתהיה לך חבורה הוא אבולוציוני והוא חזק.

ובאחת על אחד הכל שונה.

מבחינת הנער החכם והמוכשר שאני פוגשת – הוא רואה את כולם בחבורות חבורות והוא יושב לבד בהפסקות ומרגיש שכל העיניים נעוצות בו ושאין לו חברים, ההערכה העצמית שלו יורדת. הוא שופט עצמו לחומרה ומרגיש שהוא לא מעניין, או משהו בו לא בסדר. הוא צריך עזרה קודם כל בלא להיות לבד עם הרגשות האילו, אחר כך במבט שלי מזווית אחרת על הסטואציה, בהבנה שלי לרגשות שלו ובהמשך לאט לאט בכלים להתמודד.

אין לו מושג שאני גם פוגשת את זה שיושב בתוך החבורה ומתמודד עם "צחוקים" שלעיתים קרובות מתרכזים בו והוא מסתיר את הפגיעה ומשתדל להיות "קליל" כדי שלא יראו שהוא רגיש ופגוע מאד וההערכה עצמית שלו נפגעת והוא פוחד (כן פוחד) מלהיות לבד בלי חבורה מצד אחד ומצד שני, ממש קשה לו להישאר ולהיפגע בתוך החבורה וההערכה העצמית שלו מתרסקת כי הוא לא מבין איך חברים שלו פוגעים בו ככה. הוא צריך עזרה בלבטא את הרגשות האותנטיים שלו, בהערכת הרגישות שלו כתכונה חשובה ובכלים להתמודד אחרת, לא מתוך ריצוי ופחד.

 וגם הנערה שפשוט לא מתאים לה לרכל ושהיא מרגישה נורא כשהיא כן ישבה בחבורה וכשחברות מקללות אחת את השנייה "בצחוק" והיא לא יודעת לעשות את זה או לא רוצה לעשות את זה ומבולבלת ומרגישה חריגה, לפעמים אשמה מול הפגיעה באחר, היא צוחקת כדי שלא יחשבו שהיא שונה. אבל זה לא מצחיק אותה והיא מרגישה שמשהו לא בסדר בה כי כולן נראות סבבה עם הסיטואציה ורק היא אוכלת סרט והחוויה הרגשית שלה היא בלבול וספק בעצמה. גם היא צריכה מקום לבטא בו את הבלבול בלי שיפוט, מספיק לה השיפוט העצמי, מקום רגע לנוח רגשית.

ויש את אילו שמתמודדים עם הדרמות – שפתאום מתהפך משהו שמישהו אמר שהם אמרו ועכשיו הם צריכים להצטדק או להתחבא. וכמובן שתמיד יש את אילו שמתלבשים שונה, או מדברים שונה או אילו שבודקים זהות מגדרית – הם והחברים האמיצים שלהם בכלל על מוקד הצחוקים והסרטונים.

כל ילד וכל ילדה וכל נער ונערה זה עולם שלם וייחודי של רגישויות, נטיות לב, תכונות ייחודיות ויכולות ייחודיות והחוויה האישית בעולם החברתי שונה. לכן, זה לא ממש עוזר להגיד "תגיד לו ככה וככה" או "בפעם הבאה..". – כי גם בפעם הבאה לא יהיה לה אומץ להגיד / לעשות ואז חוויית הכשלון מעמיקה. גם מולך.

הנוכחות ההורית חשובה. הוא צריך אותך מעורב וקרוב וקשוב, כמו בסיס בטוח לחזור אליו, הדימוי העצמי שלו מתעצב עפ"י המקום שלו בסולם החברתי, הרצון שלו להיות שייך לקבוצה הוא אבולוציוני וכשהוא לא אחד מהחבורה חוויית חוסר השייכות מפחידה אותו.

חשוב להבין שאנחנו לא משנים מציאות אלא עוזרות לילדה להתמודד עם המציאות הזו מבלי לאבד את הזהות האישית שלה, עוזרות לילד להעריך את עצמו גם אם אין לו חברים או אם הוא לא בחבורה. כל ילד צריך את העזרה המיטיבה עבורו בתוך השדה החברתי שהוא חי בו ותוך התחשבות בתכונות שלו. דרכי ההתמודדות הן בהתאם לגיל ולשלב ההתפתחותי. אז הכנתי רשימה של בדיקה עצמית ועצות:

1. מה קורה לי? כשהילד משתף אותי בחוויה שלו – קודם לברר עם עצמי מה הרגשות שעולים בי מול ההתמודדות החברתית שלו? אם אני מוצאת עצמי סוערת ומוצפת בעקבות אירוע או חווייה שקרתה לו – כדאי קודם כל להרגיע את עצמי כדי שאוכל לעזור. אני לא יכולה להקשיב ולהציע מבט אחר ומרגיע כשאני עצמי סוערת "ולא רואה טוב" עקב הצפה רגשית. גם הפנייה למורה – לא תמיד מיטיבה, לפעמים אפילו מזיקה. אז לנשום ולהרגיע קודם עצמי.
2. להכיר את הילדה שלי, את התגובות, את הנטיות שלה לפרש, את הרגישויות והאיכויות החברתיות. למשל, ילד עם רגישות גבוהה לרגשות הזולת יתקשה להשתייך לקבוצה בה הומור עוקצני הוא השפה המדוברת כי הוא מיד מתערבב עם רגשות הצד הנפגע מצד אחד ומצד שני מאד רוצה להישאר בחבורה, אז הוא רק צריך שיקוף ואישור והקשבה כדי שיוכל להתאזן בתוכו מול עוצמת הרגשות שמציפים. הוא צריך עזרה בביסוס גבולות מתאימים ולאט לאט ימצא את הכוחות שלו ואת הדרך להתמודד. וילדה שנבהלת מעימותים וקופאת ולא מוצאת מילים לא תוכל ליישם עצות של "תגידי לה ככה וככה". גם היא צריכה שיקוף אוהב, אישור וקבלה עצמית. להכיר עצמי ולקבל עצמי באהבה. זו העזרה.
3. להקשיב לתיאורים על מה שקרה וקורה, לברר בעדינות מהו השיח החברתי בשכבה, בקבוצה… בעיקר כדי להבין. להתעניין בלי לחקור. המידע הזה מאד חשוב כדי להבין את השדה. לזכור שבדרך כלל יש פער בין ההתנהגות בקבוצה לבין האדם. כי רגישות, ריסון, התחשבות וייחודיות הם לא בכללי המשחק של השיח בקבוצה ולאפאחד אין אומץ לשנות.
4. לזכור שהמטרה היא לעזור לה להתמודד ולהאמין ביכולת שלה ולכן כדאי להימנע מ"פתרונות מיידיים" אלא לתמוך בדרך שלה להגיע אל הפתרון. גם מילים כמו "ילדים הם עולם אכזר" לא נכונות ולא עוזרות. גם לא "את לא צריכה אותם" וגם לא "תלמד ממנו, תראה איך הוא עושה ואוהבים אותו" וגם "גם לי קרה ככה וככה ועשיתי ככה וככה". זה בדרך כלל רק מוסיף לחץ ותחושת חוסר אונים. אנחנו רוצות להעלות חוויית אונים😊
5. הכי חשוב – לפרגן על בחירות אישיות שנובעות מערכים תורמים. "כל הכבוד שעם כל הלחץ הזה בכל זאת הגבת ככה, התנהגת ככה…" / "מאד מעריכה שהצלחת להישאר נאמנה לערכים שלך ולא עשית…, זה בטח קשה כשכולם עושים". "את אדם טוב וחברה טובה ורגישה בלי קשר לאם הם יודעים את זה או לא, את תדעי את זה".
6. לתת תקווה – "יש זמנים קשוחים ואתה עכשיו מתמודד, זה לא פשוט וזה יעבור, אתה תמצא ותפגוש את החברים שיהיה לך נעים וכייף איתם, אני יודעת ובוא נראה מה אפשר לעשות כדי לעזור לך להרגיש נוח יותר בהפסקה, בטיול…

אנחנו, הדמויות הבוגרות חשובות ומשפיעות במסלול ההתפתחות האישי של כל ילד וילדה ונער ונערה… אנחנו עוזרות לפתח הערכה עצמית, אמונה ביכולת המסוגלות האישית, היכרות עצמית ואחריות אישית על התכונות המיטיבות ועל אילו שאולי לא.

החוויה שלה ושלו משתנה כל הזמן והפוקוס שלנו חשוב שיישאר יציב והעזרה בהתאם. 💖