גיל שנתיים וגיל 16 – זה אותו דבר רק אחרת

אני יכול.ה לבד 

מכיר.ה את התופעה הזו כשבערך בסביבות גיל שנתיים הפעוט.ה כבר הולכ.ת עצמאית ולפעמים מתרחק.ת ממך בגן שעשועים ובכלל לא מסתכל.ת אחורה? ואולי עלתה בך תהייה – מה הקטע? האם זה חוסר הבנה? חוסר פחד? אולי בטעות?

אז לא טעות ולא חוסר הבנה… זה פשוט הדחף הטבעי ההתפתחותי לחקור, ללמוד, להבין, הסקרנות מובילה אותה.ו והידיעה שאת.ה שם, גם אם במרחק ,ושומר.ת עליה מאפשרת לה.ו להמשיך ולשחק ולחקור ולהתנסות. את.ה מהווה בסיס בטוח (תיאוריית ההתקשרות, ג'ון בולבי) לחזור אליו אם יש מצוקה. ואם לא היית בסיס בטוח ואוהב, יש מצב שהיה.תה חוקר.ת פחות.

יש לה.ו אופי למתוקי.ת

בגיל שנתיים כשעולה התנגדות לשתף פעולה ולהקשיב אז לפעמים זה חמוד "כי יש לה.ו אופי" ולפעמים זה מתיש ואחר כך יש רגעי חיבוק וכייף ומה שחשוב – זו ההבנה הזו שיש בך שזה שלב התפתחותי.

גיל 16 – אותו רעיון אבל אחרת

בגיל שש עשרה, היא והוא גדול.ה, בוגר.ת ולפעמים פחות חמוד.ה (גם בעיני עצמה.ו)😊

מאפייני גיל ההתבגרות הם סערה (לפעמים, בפנים יותר מאשר בחוץ). אבל, בחוויה שלך ההורה  המתבגר.ת תוקפ.ת בקלות. מתרחק.ת  ומתנגד לכל דבר. אבל, אפילו שזה לא נראה ככה  הוא והיא עדיין צריכ.ה אותך כ"בסיס בטוח" לחזור אליו בעת מצוקה ולפעמים גם לחיבוק-חיזוק.

כמו בגיל שנתיים. 

נכון, זה יותר מתיש ויותר מרוחק. אבל, ההבנה שתקופת ההתבגרות היא שלב התפתחותי ארוך של בניית זהות עצמית – עוזרת.

בחוויה שלה.ו זו התמודדות עם צרכים סותרים של לחקור לבד, נפרדות, התנגדות ורצון שתישאר קרוב.ה ומקבל.ת וגאה בה.ו. כמו בגיל שנתיים.

זה קונפליקט לא פשוט עבורה.ו. וזו דרישה מאתגרת מאד להכלה, לגמישות ולהבנה גבוהה ממך. אבל, ככל שמבינים יותר את מה שעובר על המתבגר.ת, קל יותר להתמודד.

ואפילו שנראה לך שהדבר האחרון שמעניין אותה.ו זה את.ה, חיבוק, או לגרום לך נחת, זה בדיוק ההיפך. אני לא אומרת סתם. זה בדוק.

אנחנו רק יכולות.ים לבחור איך להגיב, לקבל כלים מותאמים,  במהלך השלב הארוךךך הזה, והחדשות הטובות שגם זה יעבור:-)