מה למדתי ולא ידעתי?

"ואז צעקתי עליו (על הבן המתבגר)… תוך כדי הצעקות שמעתי את עצמי כאילו אני אבא שלי. זה הפיל אותי – הייתי בהלם שאני מתנהגת כמוהו, שתלטנית ורותחת מכעס, בדיוק כמוהו כשניסה להכתיב את הדרך שלו. ואני מתעבת שתלטנות..הוא היה אבא טוב, אבל היו לו סגנונות שאני ממש לא רוצה להיות. אני תופסת את עצמי כאמא מאפשרת וסבלנית – ופתאום בום, נשמעת בדיוק כמו שאני הכי שונאת."

(חלק משיחה, בשינוי פרטים ובאישורה. הסיפור היה כל כך מדויק שהיה חבל לא לספר וללמוד ממנו 😊)

גוף מעתיק מגוף

"גוף מעתיק מגוף" אמרה המורה שלי לריקוד, כל פעם שהדגימה תנועה – "תנו לגוף לחקות בלי לחשוב, פשוט לנוע". זה בדיוק מה שקורה בהורות: חלקים משמעותיים מההתמודדות ההורית שלנו הופנמו מההורים שלנו, בלי ששמנו לב – בינקות, בילדות, בהתבגרות.

ההבדל הוא בתזמון:

בריקוד, ההעתקה קורית מיד. בהורות, יש פער זמן גדול – רק כשאנחנו כבר הורים ועולות התמודדויות, ההפנמות מתחילות להתבטא. לרוב לא מודעים לזה בכלל, עד שאפשר לזהות את הדמיון – ואז זה מפתיע, מעורר ספקות ולפעמים מעצבן.

החלקים הפחות נעימים הם אלה עם המתח הגבוה, כי בהם קשה לחשוב או לתכנן – והתגובה המהירה עולה ממה שהעתקנו בעבר. יש גם חלקים מיטיבים שהפנמנו, ויש חלקים שאינם העתק כלל. זה כמו פאזל. אבל אצל כולנו, כן – כולנו – אפשר לזהות התנהגויות שהופנמו באופן לא מודע מההורים שלנו.

מה עושים עם זה?

במקום להתבאס, אפשר להבין שיש שוני ויש דמיון – והבגרות היא פרק ההבנה והאחריות. זה כמו לפתוח את תרמיל "התנהגות לחיים" שהורינו הניחו על הגב שלנו, ולבדוק מה יש בו – מה מתאים להשאיר, וממה מתאים להיפרד. לא קל, אבל אפשר – לאט, בחמלה עצמית ובסבלנות.

תכל'ס, בפעם הבאה

הכי חשוב לשים לב כשזה קורה.

אחר כך, ברגיעה – לעבד ולבחור תגובה אחרת למצב מתח דומה. וכשזה קורה בזמן אמת – לנשום עמוק, להיזכר, לעכב את התגובה האוטומטית ולבחור איך להתמודד. ואם מוצפ.ת לגמרי – רק לעכב, ולא להגיב בכלל.

אפשר לשנות. לאט, במודעות, בקבלה ובהחלטה מודעת 😊

בהצלחה 🤍