…איזה אפליקציה אומרת מה עושים?

 

ה"מסך" הוא אחד מדילמות ההורות המשמעותיות, בימינו.  איך מצליחים לאזן בין הפיתוי הצבעוני המשתדרג כל הזמן לבין המחקרים הרבים בדבר הנזקים שבחשיפה למסך? ומה עם רצון הילדים?

לפני יומיים צפיתי באייטם חדשותי שעסק במתנות חנוכה. צולמו ורואיינו ילדים בגיל בית ספר יסודי כשהם תרים אחר מתנת חנוכה. הלוקיישן: חנויות צעצועים ומשחקים מעוצבות ועשירות וגם חנות מוצרי מדיה אחת.

כל הילדים, מבלי יוצא מן הכלל, בחרו איזשהו משחק מחשב או WII או  אייפד או אייפוד.

כלומר, התפאורה הצבעונית של המשחקים והצעצועים מסביב, אפילו לא "סדקה" את עוצמת המסך ולדעתי, לא התקדמה לרמת קונפליקט אפילו אצל הילד. המסך ניצח בגדול, אם זה משחק WII או מחשב או כמו שאמר ילד מתוק בן שבע לכל היותר – "…או אחד מהמכשירים הסלולריים המתקדמים ביותר…" אף ילד בכתבה לא בחר איזה משחק חשיבה או הרכבה או בובה חדשים.

בעקרון, אפשר היה לראיין אותם בביתם כי הם כבר ידעו מראש מה באו לקנות, או יותר נכון מאיזה אגף בחנות.

הפוסט הזה לא יעסוק בהתנגדות למסך,  זה נראה לי פתטי וחסר שיניים. עשרות מאמרים ומחקרים עוסקים בדבר הנזק הרב למול התועלת המועטה שיש בצריכת מסך.

בתמצית – הטלוויזיה משמשת בעיקר לעדכון ולבידור ואין בה תועלת משמעותית להתפתחות קוגניטיבית, מוטורית ויצירתית. אמנם, יש תכניות אשר מקנות ידע מעמיק ומעניין אך, הילדים לא יושבים כל היום וצופים רק בתכניות ההעשרה ובכל מקרה זו ישיבה פאסיבית במצב קליטה בלבד מבלי שום מעורבות גופנית – או חוויה משמעותית.

זה לא רק התוכן זה המדיום כפי שאמר מקלוהן. המדיום עצמו הוא המסר שמשפיע עלינו. כי גם אם ההורים מבקרים ומסננים את התוכן הנצפה עדיין זו ישיבה פאסיבית מול תמונות מרצדות, אין הפעלת דמיון ושלא נדבר על פעילות פיזית שהיא חשובה מאד.

המחקרים, ההמלצות והמאמרים בדבר נזקי צריכת המסך רק גורמים להורים יותר רגשות אשם.

כמובן שמשחקי WII  בהחלט עדיפים על מצב חסר תנועה.

אוקיי, אבל מה עושים? חיים עם רגשות אשם ותירוצים? זה אפשרי. אבל, עדיף לדעתי, להשתדל ולעשות יותר – האחריות שלנו וגם יש הקלות.

הילדים היום תלויים מאד בהורים כשותפי פעילות. אילו לא הימים בהם הילדים יצאו החוצה לשחק לבד ולהורים היה זמן פנוי לביצוע משימות. העומס היום על ההורים הוא גדול, יחד עם עבודה ופיתוח קריירה, הסעה לחוגים ועוד…. כולם, בלחץ כל הזמן והמסך הוא פיתוי של שקט ופינוי זמן.

המטרה שלנו כהורים היא לעשות הכי טוב עבור ילדינו בגבולות האפשר ובהתאם לשלבי התפתחותם ולסביבה שאנחנו חיים. המתכון הוא : תכנון עפ"י גיל התפתחותי, מודל, מינון ואלטרנטיבות.

מודל: נתבונן בעצמו אם אנחנו צרכני מסך גדולים אז זו בעיה לדרוש מילדינו לא לחקות את ההורים הנערצים. שימו לב להתנהגותכם במחיצתם ונסו לעסוק בפעילות אחרת מלבד מסך. זה בעייתי לבקש מהילדים "די עם הטלוויזיה, לכו לשחק, לצייר…" כשהם רואים אותנו צמודים לסלולרי, למחשב ואולי גם לטלוויזיה.  

 

מינון: אפשר לצפות במסך, או לשחק במחשב, או באייפוד. השאלה היא מה החלק של פעילות זו מתוך שעות הפעילות ומה עושים בשאר הזמן? כלומר, שימו לב ואימדו את הזמנים. כשמסך נדלק קשה לכבותו… הזמן עובר אחרת. שימו לב.

אלטרנטיבות: צרו גירויים נוספים.הציעו לילדים אלטרנטיבות והיו מעורבים בכך. אל תציעו לשחק, הזמינו לשחק. אותו דבר לגבי פעילות יצירתית. את הילדים הצעירים אתם יכולים גם "להזמין להשתתף בעבודות בית" יחד איתכם. לסדר את החדר… לצאת לפעילות בחוץ, למשל, בחורף כשמחשיך מוקדם, צאו לפעילות משחק בחוץ בשעות המוקדמות. הזמינו חברים. עודדו משחקים דמיוניים. היו נוכחים כשותפי פעילות וכך, תיצרו הרגלים של משחק. הימנעו מלהטיל עליהם אחריות לאלטרנטיבה למסך.

חוץ מזה, אפשר גם להשתעמם, ישנו ערך רב לכך שילדים ילמדו שהחיים הם לא "מסע" בידור מתוזמן. קשה? נכון! אבל כדאי לפעמים לעודד אותם ליזום עבור עצמם פעילות ולא מיד להדליק מסך.

כל השלושה שעיל תלויים, לגמרי, בגיל ההתפתחותי:

עד גיל שנתיים לא מומלץ לצפות במסך. מבחינת הילד אם הוא צופה ברפי רשף או במובייל מסתובב… הוא לא מפיק מזה העשרה קוגניטיבית או בידור והמסך משמש בעיקר בייביסיטר ויוצר הרגל התנהגותי. מה עושים? בייביסיטר זה חשוב. נכון, אבל במילא יש לו יכולת ריכוז מאד קצרה אז אם חייבים, אפשר לתזמן 10-15 דקות מול תכנית ספציפית ובעיקר לתכנן את הזמן אחרת, כלומר, "לשחרר" את הרעיון של להתרכז בפעילות חשובה לאורך זמן תוך כדי טיפול בפעוט.

גילאי גן הילדים מתעניינים בתכניות מסויימות. אפשר לקבוע איזו תכנית חשוב (לילד) לראות ולשלב בסדר היום את הצפייה ב- עד שלוש-ארבע תכניות וזהו. כלומר, המסך נדלק באופן סלקטיבי ולא כי אין מה לעשות. המסך אינו מהווה אלטרנטיבה לשעמום.

בגילאים אלה ישנה חשיבות לחברים. מתחילות שיחות בנושאי תכניות טלוויזיה וחשוב לא ליצור אצל הילד תחושה של "מחוץ לעניינים". אם עד עכשיו מנעתם צפייה במסך, שימו לב לדרישת הילד ואם מתעוררת אצלו תחושת נחיתות פעלו לשינוי.  זה קשה, היום, לגדל ילדים נטולי מסך, אלא אם אנחנו באיזה מיצפה רחוק בו ההתנזרות מהמסך היא גם סביבתית. הילדים לעיתים, משלבים במשחקי הדמיון בגן – גיבורים ודמויות מתכניות הטלוויזיה. חשוב שהילד שלנו ירגיש חלק מהקבוצה.

גילאי יסודי בכיתות הנמוכות זה עוד כמו הגן. מכיתה ג' בערך, הילדים מעוניינים פחות לשחק עם ההורים במשחקי קופסא והם בפירוש מעדיפים מסך (לסוגיו) על פני רוב הפעילויות. בגילאים אלה חשוב להציע וגם לקבוע זמני משחק. על ההורים לקחת אחריות על כך. לאפשר משחק בחוץ עם חברים תחת ההגנות המתאימות. להציע פעילות יצירה תואמת גיל. אבל …שעות המסך גדלות יותר, אין מה לעשות. חשוב רק לשמור על מינון ואלטרנטיבות כדי שהילדים יעשו עוד דברים.

גיל ההתבגרות יש כל כך הרבה קונפליקטים בין המתבגרים להוריהם שחשוב לא "ליפול" למלכודת האיסור וההאשמות על צריכת מסך מוגברת. הם מתקשרים עם חבריהם ברשתות החברתיות. הם נמצאים במערבולת הגיל וחשוב "לבחור" על מה "להתווכח". יחד עם תמיד לעודד פעילות פיזית וחברתית.

 

לסיכום, ההורים מתמודדים עם משימה קשה מאד – מחד, ידע רב בדבר נזקי הבהייה והישיבה חסרת התנועה מול מסך ושוב מבלי להתייחס לתכנים השיווקיים ולערכים השטוחים ומאידך, מציאות חיים רווית מסך בכל פינה ועליהם להציב סכר שנפרץ שוב ושוב. כל זה רק מעלה את מפלס רגשות האשם שמתורגמים לכעס מול הילדים ותחושת חוסר אונים. המלצותיי הקצרות שלעיל מטרתן היא אחת: להחזיר את השליטה והאחריות. הם יראו טלוויזיה אבל, אנחנו מעורבים. כשהם קטנים זה קל יותר להטמיע פעילויות נוספות. וכשהם גדלים הזכרון הזה שמור בתוכם גם אם נראה לנו ש"הפסדנו במאבק מול המסך".

החליפו את המלחמה ורגשות האשם באחריות ובהצעת אלטרנטיבות וכל זאת תחת ההבנה שאנו חיים בעולם דיגיטלי.