630f38c32863367d5378e783331fd48e

היא מתחילה לרקוד, עושה סיבוב ומתיישבת בכסא שלפניי בחזרה, אני עוצרת את הצילום ומחבקת אותה מאחור. "קרה משהו?" אני לוחשת… היא מנידה בראשה.

ראיתי שהיא לא קיבלה מכה או משהו. אני נותנת לה נשיקה ושתינו ממשיכות לצפות בחברות/ים שלה רוקדות/ים. הגננת מזמינה אותה להצטרף בריקוד השלישי, היא מסרבת.

כשהגננות מחלקות כל מיני עזרים לריקוד, היא לוקחת ומשתתפת בישיבה, לפעמים. אני מחבקת אותה. ברור שגם בי יש חלקים ש"משתוקקים" לשכנע אותה לקום, לרקוד, להינות וגם לאפשר לי לצלם אותה עבור המזכרות שלה מהילדות שלה. הרי, אחד מהתפקידים שלי זה "לתעד":-) אבל, החלקים האלה הם לא הרוב והם גם קצת מצחיקים אותי. אבל, הם שם. אני לא שונה ממך.

"שנה שעברה היא השתתפה בכל, מה קרה?" – שואלת אמא של חברה שלה שיושבת לשמאלי.

"אני לא יודעת בדיוק, אחר כך אני אדבר איתה", אני עונה לה

הבת שלי יושבת נינוחה בכסא שלה, זה הכי חשוב לי.

איך זה יכול להיות שאת מטפלת רגשית והבת שלך מתביישת בחנוכה? שואלת אותי, בכנות, אחת האמהות בתום הריקודים כשאנחנו מסתובבות בגן.

זה כמו שתשאלי אותי איך זה יכול להיות שאני רופאת שיניים והבת שלי צריכה יישור? אני עונה בחיוך, (אני אוהבת אותה וגם אוהבת את השאלה הזו) או איך זה שהבת שלי עם עיניים כחולות? הבת שלי לא רוצה לרקוד במסיבה, היא לפעמים ביישנית, יש לה בטחון בעצמה, ברוך השם. ויש לה דימוי עצמי חיובי. ההשתתפות במסיבת חנוכה היא לא משהו שכדאי להתעכב עליו. לדעתי.

"חוץ מזה" אני מוסיפה, "אני אמא שלה ולא המטפלת שלה. אני גם צועקת בבית לפעמים" אני אומרת ומחייכת לעצמי.

אבל, אני מבינה אותה ואת הכוונה שלה. מסיבת חנוכה היא הטריגר הראשון למוטרדות ההורית מהביישנות של הילד/ה.

מסיבת חנוכה היא האירוע הראשון בגן עם ההורים…זו הזדמנות לחגיגה…ובעיקר לצילום של הילד/ה המתוק/ה שלנו מופיע/ה. כמעט לכל הורה היתה גם מסיבת חנוכה בילדות האישית…

מסיבת חנוכה זה גם קצת טרטור… לצאת מוקדם, בייביסיטר לאחיות ולאחים ובכלל צריך להתארגן… ואז ,אם הילד/ה לא משתתפ/ת, מה נהיה? תחושות של אי נוחות ומתח. מבינה ומכירה.

גם אני מתרגשת. במסיבות שהיא השתתפה ורקדה, נהניתי מאד לראות את הסוכרייה שלי מחוללת במעגלים. ובמסיבות שהיא לא השתתפה, הצטערתי, ידעתי שהתכוננה. אבל לא הייתי מאוכזבת ממנה ולא ציפיתי ממנה "להתגבר". כי זו בסה"כ מסיבת חנוכה ואם היא לא משתתפת ב"הופעה" , לא קרה כלום!

חיבקתי ואהבתי אותה ולרגע לא עלה בדעתי שהיא פחות ממושלמת.

הסיבות להחלטה של הילד/ה לא להשתתף מגוונות ואישיות:

יש ילדות/ים עם רגישות גבוהה. שחווית הכניסה לאירוע עם מוסיקה ועם הרבה אנשים מסעירה ומציפה את החושים שלהם/ן. המערכת הפזיולוגית נמצאת בעוררות גבוהה ובאופן טבעי הם/ן ייצמדו להורה, כדי להירגע.

ויש ילדות/ים שפשוט לא רוצות/ים לרקוד מול "קהל ההורים" שיושב קרוב, מול המצלמות. מי לא מתחבר/ת?

ויש ילדות/ים ש"משהו" מוציא להם/ן את החשק פתאום. יש כל מיני…

ויש את הרוב שרוקדות/ים בשמחה ובהנאה. נפלא.

חשוב להבין, איך זה נראה מהצד שלה/ו. מסיבת חנוכה היא אירוע שונה בחוויה שלה/ו. זה להגיע למקום יומיומי מוכר ונוח , אבל בלילה, כל ההורים שם בבת אחת, צפוף, מוסיקה, אור נורות ולא אור יום… לפעמים לא קל להכיל את השינוי הזה.

 

מסיבת חנוכה היא לא "מבחן בטחון עצמי". היא מסיבת חנוכה, המטרה לחגוג, לאהוב, לאכול סופגניה, להדליק נר. להיות ביחד. ההופעה היא חלק מהעניין… וחבל שעצם ההשתתפות בה תהפוך לעיקר.

אם ננסה לשכנע אותה לרקוד, זה רק יוסיף לה מתח מעבר למתח שהיא כבר נמצאת בו.

למה שאני אהרוס לה את ההנאה? למה שאטע בה הרגשה שהיא מאכזבת אותי? אם היא ממש לא.

חג שמח!