זר גמור? לא ממש – זה אני

זר גמור 

זר גמור יום שחור אחד
היכה מכות נמרצות אותי

הסליחה קשתה עלי מפני
ש(במקרה) הוא היה עצמי

אבל כעת השד ההוא ואני
חברי נצח זה לזה

א' א' קאמניגס

A total stranger one black day

knocked living the hell out of me —

who found forgiveness hard because
my(as it happened)self he was

— but now that fiend and i are such
immortal friends the other’s each.

E.E. Cummings, “Poem 58″. 95 Poems, New York: Harcourt, 1958.)

 "זה הילד הרע שנכנס בי בפנים…" הקריאה לנו הגננת את לאה גולדברג. אז, לא. זה עדיין אני. לא "ילד.ה רע.ה"

כן, אי אפשר להתחמק מזה. כל התגובות ה"לא מחמיאות/לא מתאימות" שלי –  הן אני.

אני הכואב.ת… המושתק.ת… הכועס.ת… החלש.ה…הפגיע.ה.  אני שלא קל לה.ו לקחת אחריות (ולפעמים ממש לא נעים).

והזר, כמו שאמר קאמינגס, מכה אותי לפעמים. רק אם אתחבר אל הזר.ה שבי, אוכל להשתחרר מהפיצול. יהיה קשה ואחר כך, יותר קל. גם פחות סוער.

וזה לא קל. לגעת בכאב. להודות בפני עצמי ועוד בפני אחר.ת בחולשה. זה הרבה יותר מ"לא נעים", זה עטוף לפעמים בבושה, במבוכה.

ועד שלא עשית את זה, עד שלא פגשת ונחשפת אין לך סיכוי לקבל את החיבוק שתמיד מגיע. החיבוק המקבל אותך כמו שאת.ה.

חבל לחיות באשלייה. אם אני רואה את הצדדים ה"פחות מחמיאים" של האחרות.ים – הם.ן רואות.ים את שלי…

במיוחד את אלה ש"זרים" לי ושאני ממש לא גאה בהם.

ההדחקה מחלישה… אם אצליח להתמודד ולקבל את עצמי על כל גווני… אוכל גם לשנות וגם לשאוב כוח.

עכשיו, ממש עכשיו – תנסה.י  להושיט יד ל"חלק הפחות אהוב בי" – נעים מאד:-)