"למה אתה לא מספר לי מה אתה מרגיש" 🙁 ואת? מה את מספרת?

אני כל כך רוצה להרגיש קירבה ובטחון בתוך מערכת יחסים. זהו האוצר הנחשק שערכו לא מסולא בפז. תחושת האושר הפנימית והרווחה הרגשית תמיד מלווים שיח אינטימי וקרוב. אבל, לפעמים אני לא יודעת איך לייצר את זה. לא תמיד למדנו בבית איך עושים את זה? ואולי גם למדנו שעדיף להסתיר רגשות מסויימים או להימנע מלהרגיש אותם.  לפעמים למדנו שצריך להצניע שמחה על הצלחה. ושלא נדבר על עלבון ועצב. אז, אפשר להסתיר, אבל זה לא מונע מלהרגיש, כל הזמן. ההתנהלות היומיומית שלנו מושפעת מהרגשות שלנו שעולים, ממלאים, מציפים ולפעמים פשוט עוברים וחולפים. זה לא תמיד במודעות מלאה. המודעות ל"איך אני מרגישה עכשיו?" היא בסיס להיכרות שלי עם עצמי ולביטוי שלי במערכות יחסים. חיבור לרגשות שלי הוא פשוט לברר עם עצמי מה אני מרגישה עכשיו? ואז אני יודעת "מאין אני באה". זה לא 24/7 רק להתחבר ולהיות מרוכזת רק בזה. זה לשים לב, מדי פעם. או כשעולה צורך להחליט על משהו, או להבין מה הסעיר אותי… כשאני שואלת איך את/ה מרגיש/ה? ואת/ה עונה "בסדר" אז זו לא תשובה מתאימה. "בסדר" זה ציון, זה דיווח. רגש זה משהו אחר: אוהב, כואב, נינוח, שליו, עצוב, כועס, שמח, מאוכזב, מתוסכל, רגוע, נעלב, מבולבל, מופתע, מצפה, חרד…ועוד. ברור לי שלא בכל שיחת חולין זה בכלל מעניין את השותפ/ה שלי הדיוק הזה. אילו שיחות בקליניקה או שיחות קרובות. אבל, כשאת/ה שואל/ת את עצמך, עדיף שתדע/י. ככל שהחיבור שלי והזיהוי שלי את הרגשות שלי מדוייק יותר, אני מבינה את עצמי, מבינה את התגובות והבחירות שלי וגם מצליחה לבטא עצמי במערכות היחסים שלי ממקום של בהירות וכנות. כשאני יודעת ומזהה את הרגש שלי ברגע הזה, אני מבינה מה מפעיל אותי… ואז אני פחות פועלת אוטומטית, פחות בתגובתיות, ויותר מתוך  בבחירה. תגובה אוטומטית לפעמים מתסכלת אותי, בדיעבד ואני מתקשה להבין ולהסביר את עצמי.

כשאני מחוברת רגשית אני יכולה לנהל שיח רגשי. 

במקום להאשים אני משתפת (במקום לומר: "אתה לא בסדר כי…" אני יכולה לבטא את הרגש שלי: "אני מתוסכלת כש…")

במקום לצפות – אני מביעה צורך (במקום: חשבתי שתעשה… להביע: הרגשתי… והייתי צריכה ממך…) 

שיח רגשי הוא משמעותי בכל מערכת יחסים ונכון שלפעמים הפרטנר/ית שלי לא מדבר/ת ב"שפה הזו". אבל, כולם/ן מבינות/ים אותה ולכן אני בוחרת לדבר בה.

בהורות זה שונה, כי בהורות אפשר ללמוד וללמד. זה לא קורה מעצמו. ונכון שאולי בבית הוריך לא לימדו אותך ואז ברור שקשה לך "להעביר" את זה. פשוט כי  את/ה עצמך לא ממש יודע/ת איך זה מרגיש ולא "התאמנת" על זה. אבל, לפני שתביע/י תסכול מכך שהילד/ה לא מספר/ת לך או משתפ/ת. ואני מבינה שהתסכול עולה ככל שברור שמשהו מציק לה/ו. תנסה/ו לבדוק עם עצמך – האם אתה/ו מדבר/ת בשפה הזו של שיח רגשי? – הילד/ה לומד/ת ממך. וזה צריך להיות טבעי וזורם לא ישיבה חגיגית לשיחה על רגשות:-). למשל, "אני עייפה מאד וכשאני עייפה אני חסרת סבלנות… אז, בבקשה…" או "…אני מבינה שכואבת לך הבטן… אצלי לפעמים כואבת הבטן כשמשהו מלחיץ אותי/ מכעיס…זה מזכיר לך משהו?" או "איך הרגשת כשהילד הזה אמר לך/ כשמורה …?

בדרך הזו אני משקפת, מתווכת ומלמדת את הילד/ה שלי להתחבר, לזהות את הרגשות שלה/ו ולהבין עצמה/ו.

  • חשוב מאד לקבל כל רגש ולא ליצור תחושה שיש רגשות מקובלים פחות.
  • שיח רגשי מעודד ומפתח את האינטיליגנציה הרגשית ואת היכולת לתקשר ממקום בטוח עם העולם.

נסו את זה בבית 🙂 ככל שתתמידו, תעלה רמת הדיוק.

כשמערכת היחסים מכילה ומקדמת מודעות רגשית ושיח רגשי נוצר בסיס פנימי של בטחון וקבלה עצמית אצל הילד/ה. זה לא אומר שאין כעס או תסכול או עצב. יש הכל. אבל, האינטימיות שלי עם עצמי והקבלה שלי את עצמי עוזרת לי בהתמודדות עם אתגרים רגשיים ובמערכות יחסים.

אז, איך את מרגישה עכשיו?