מה למדתי ולא ידעתי?
"ואז צעקתי עליו (על הבן המתבגר) טה.. טה.. טהה…לא ממש משנה מה אמרתי, מה שקרה זה שתוך כדי הצעקות שמעתי את עצמי כאילו אני אבא שלי. זה הפיל אותי, גם ככה הייתי זועמת בגוף, מבפנים. ופתאום הייתי בהלם מעצמי שאני מתנהגת כמוהו. שתלטן ורותח מכעס, כל פעם שרצה להכתיב את הדרך שלו. ואני מתעבת שתלטנות. זה טילטל אותי. אז מה גם אני שתלטנית? אני מרגישה שאני הורה כ"כ שונה ממנו. אני משתדלת להיות שונה ממנו. אבל הנה כעסתי בטירוף ודיברתי ממש כמוהו… ושלא תביני, אלונה. הוא היה אבא מאד טוב. אבל, היו לו דברים וסגנון מחשבה שאני ממש אבל ממש לא כמוהו ולא רוצה להיות גם. אני ממש תופסת את עצמי אחרת, אני אמא מאפשרת וסבלנית ופתאום בום!!! אני נשמעת מתנהגת כמו שאני הכי שונאת. איך כעסתי על עצמי. אני כבר יומיים מבולבלת ומתחילה להטיל בכלל ספק במה שאני חושבת על עצמי ועל האמהות שלי. זה ממש תפס אותי. כאילו כל השנים וכל הדרך שאני עושה… מה הקטע? ככה רואים אותי הילדים שלי? כמו שאני ראיתי אותו? איך זה יכול להיות?"
(חלק משיחה הבוקר, כמעט מילה במילה. בשינוי פרטים ובאישור שלה, שקיבלתי כמובן בסוף הפגישה. הסיפור שלה היה כ"כ מדייק ומומחש שהיה טוב מידי בשביל לא לספר וללמוד ממנו 😊)
"גוף מעתיק מגוף" אמרה המורה הנפלאה שלי לנייה כל פעם שהדגימה ריקוד. "תנו לגוף לחקות את התנועה בלי לחשוב ולתכנן, פשוט לנוע". וזה דומה למה שקרה לה. "התמודדות שהועתקה מהתמודדות בלי לחשוב". חלקים משמעותיים מההתמודדות ההורית שלנו הופנמו/הועתקו לתוכנו "בלי ששמנו לב" מההורים שלנו. תוך כדי היומיום, בינקות ובילדות ובהתבגרות היינו איתם/ן והפנמנו לתוכנו את ההתנהגות ההורית שלהם/ן. ב"גוף מעתיק מגוף" היישום הוא באותו רגע, המורה מדגימה ואנחנו מיד רוקדות. אנחנו יכולות לראות ולהרגיש את התהליך. ב"תפקוד ההורי" יש פער זמן גדול בין הפרק של הלמידה לפרק של היישום. רק כשאת כבר אמא (ואתה אבא) ועולות התמודדויות שונות. אז מתחילות להתבטא ההפנמות השונות. לא תמיד אנחנו מודעות/ים בכלל. יוצא שברגעים מסויימים אנחנו מזהות/ים את הדמיון לאבא/אמא או כשמישהו/י אחר/ת מזהה ואז זה מעצבן אותנו. זה פשוט קורה. החלקים הפחות נעימים הם אילו עם המתח הגבוה. למה? כי בהם יש קושי לחשוב או לתכנן את ההתנהגות ואז התגובה המהירה עולה "ממה שהעתקנו בעבר וזה פשוט נמצא שם" התגובה מפתיעה אותנו אם אנחנו מרגישות/ים שיכולנו או רצינו להתנהג אחרת, העניין הוא שפשוט לא התאמנו עדיין. יש גם חלקים מיטיבים שהפנמנו ושעוזרים לנו. ויש גם חלקים שהם לא קופי פייסט מההורים. זה כמו פאזל, בחלקים. אבל אצל כולנו ניתן לזהות התנהגויות שהופנמו באופן לא מודע מההורים שלנו. כולנו. זה אומר גם את/ה, אפילו שברור לך שאין מצב שאת/ה דומה לאבא או לאמא שלך. זה אצל כולם/ן…. וכל פעם אנחנו מגלות/ים עוד משהו. בעיקר כשאנחנו נהיות מודעות/ים להתנהגות שלנו.
במקום להתבאס, אפשר להבין שיש שוני ויש דמיון. ושהבגרות היא פרק החיים של ההבנה והאחריות. אנחנו מבינות/ים מה למדנו "בבית"? זה כמו "לפתוח" את תרמיל "התנהגות לחיים" שהניחו הורינו על הגב שלנו ו"לבדוק" מה יש בו. חלק מהדברים נכנסו בלי ששמנו לב. גם בלי שהם/ן שמו לב. ועכשיו צריך לברור ולמיין… מה מתאים להשאיר, ממה מתאים להיפרד. לא קל. אבל אפשר, לאט, בעיקר לא בהכחשה ויותר מכך בחמלה עצמית ובסבלנות. להבין את עצמי, לקבל, לא לכעוס ולבחור אחרת. הדימוי העצמי וגם החווייה העצמית משתנים לטובה כשאני נמצאת בעמדת בחירה ופחות בעמדת תגובות אוטומטיות-אינסטינקטיביות. כאלו שאחר כך אני מתקשה להסביר אותן.
אז מה עושים, תכל'ס, בפעם הבאה? קודם כל לשים לב. כשאני רגוע/ה לחשוב ולבחור תגובה אחרת למצב מתח דומה. וכשזה קורה, לנשום עמוק, להיזכר, "לעכב ולרסן" את התגובה האוטומטית ולבחור איך אני רוצה להתמודד. אם אני מוצפ/ת לגמרי אז רק לעכב ולא להגיב בכלל.
אפשר לשנות , לאט, במודעות, בקבלה, בחמלה עצמית ובהחלטה מודעת 😊
באהבה ובהצלחה
