בשתי מילים: מהרגע שאפשר.

בשני משפטים:

  1. בכל גיל בהתאם לגודל הפיזי וליכולות המוטוריות.
  2. הדרישה לאחריות על המרחב צריכה להיות חלק מהיומיום בבית ולא מתחילה בגיל מסויים.

אבל, לפני שאתן עצות קונקרטיות, שנייה מתעכבת על המילה "לעזור" המעבירה מסר שגוי, לדעתי. ב"לעזור" זה אומר שהאחריות על עבודות הבית הן של "מישהו/י" ועכשיו צריך לעזור לה/ו. אצלנו בבית לא "עוזרים", אצלנו יש אחריות על מרחב המחיה של כולם/ן וכולנו לוקחות ולוקחים אחריות, או מדוייק יותר לומר מקבלות ומקבלים אחריות:-). כל אחת ואחד לפי היכולת.

עזרה היא עפ"י בחירה והיא דינמית, פעם כן ופעם "לא מסתדר"

אחריות למרחב מחיה היא חובה אישית כמו נקיון אישי וסדר אישי.

זה נראה עניין של סמנטיקה. אבל חשוב לזכור שמה שנאמר מייצג חשיבה. המילים עצמן חשובות בהפנמת ובהעברת המסר המתאים.

אני נותנת לה/ו אחריות ומצפה שתתקבל. אני לא מחכה שהיא או הוא ייקחו אחריות. שוב משמעות המסר.

 אז מתי מתחילים לקבל אחריות? – בהתאם להתפתחות וליכולת

  • בגיל שנתיים וגם לפני אפשר להשתתף בהחזרת צעצועים למקום.
  • כשהיא מגיעה לגובה ויודעת לתפעל מתקן מים או ברז היא יכולה למזוג לעצמה מים.
  • כשהוא יכול להחזיק כלים ולהניח בבטחון הוא עורך שולחן עם כלי הפלסטיק וכלים קלים. אני בוחרת עבורו את הדברים
  • כשהוא יודע למיין הוא יכול למיין את הסכו"ם מן המדיח וככל שהוא מתבגר נוספת עוד ועוד אחריות לפי היכולת עד שניתן לפנות מדיח שלם.
  • הילד/ה מאד אוהבת "שפריצר" ויכול/ה, בגיל המתאים להתיז ולנגב אבק.
  • לסדר מיטה, ליישר ולפרוש את השמיכה כבר בגיל 6 רוב הילדות/ים יכולות/ים.

לא נראה לי שאני צריכה להמשיך בדוגמאות.

עכשיו גם הטון והפנייה צריכים להיות נעימים, כדי לעודד שיתוף פעולה.

השפה היא רכה ונעימה ובעצם עורכת היכרות ידידותית של הילד/ה עם המטלה.

"מתוק, עכשיו נסדר כאן ביחד, איזה כייף היה כששיחקנו נכון?"

"מתוקה, את יכולה לקחת את זה למקום"

אי אפשר להפריז בחשיבות הטון והשפה בתקשורת ובשיתוף פעולה.

ואחר כך, חשוב לפרגן, לא באופן מוגזם, על הביצוע. לא על עצם העבודה. יש הבדל.

לדוגמא: "איזה יופי סידרת את הסלון. ממש נעים כאן"

ולא: "תודה שסידרת את הסלון." התודה ש…" הם רמז לכך שעשית משהו לא מצופה ושלא היית חייב.

הפרגון חשוב לאורך כל הדרך, כולנו אוהבים ואוהבות שהמאמץ שלנו מוערך, בכל גיל. חשוב לפרגן, גם כשהילד/ה מתבגר/ת וסידר/ה מבלי שהתבקש/ה. עוד פעם, במינון.

אחריות ותרומה אישית לתפקוד הבית, הכנת ופינוי הארוחות, הסדר הכללי והאישי, כל אילו הם ערכים חשובים שצריכים להיות חלק מחיי היומיום, זה לא "הגעת לגיל שאפשר להתחיל" ועכשיו אתחיל "לדרוש חובות וזכויות".

באופן טבעי, כשהדרישה מגיעה באופן לא נעים…ישנה התמרדות כנגד עשיית מה ש"לא בא לי" או "אני לא חייב/ת".

הטמעת הרגלים מגיל צעיר, יחד עם הערכה ועידוד היא הדרך הבטוחה.

ה "לא בא לי" הוא חלק בלתי נפרד משפת הילד/ה. אבל, עדיין כשביום בהיר אחד מחליטים שמעכשיו את/ה צריכ/ה לעשות… יש התנגדות שהיא טבעית ואוטומטית.

אחת התגובות שאני רגילה אליהן מהורים היא: "זה נשמע קל ופשוט אך.."

משום מה לא מצליח לך, למה? להלן סיבות אפשריות:

  1. התחלת ביום אחד… כמו שכתוב למעלה ועכשיו צריך להתרגל לשינוי
  2. אין עקביות בדרישה, רוב הזמן את/ה עושה לבד ופתאום בפרצים של עייפות או תסכול דרשת "עזרה" תוך כעס על כך ש"אפאחד לא עושה פה כלום"
  3. אין לך כוח: כי פשוט לא שמת לב שלא דרשת ממנה/ו לעשות, כבר "תקתקת" את זה, אין לך אנרגיות שזה ייפול או ישתבש והעדפת להתחיל מחר. אז עד… מחר (שתמיד יישאר מחר) תעשה/י לבד.
  4. לא פייר שילד/ה יעבדו: כי היא ילדה והוא ילד ולא כדאי "להפיל" עליה/ו… כשתגדל וכשיגדל קצת. התוצאה: מתי הוא גדל או היא גדלה? זה כבר נתון לפרשנות שלך. כבר פגשתי "בנות 13 צעירות מדי לעשות"
  5. קשה לך "לשלם" שכר לימוד שמתבטא בזמן ובאיכות ביצוע : צריך להבין את זה שיש דבר כזה "שכר לימוד". זה אומר ניסוי וטעייה. עד שהוא יקפל כביסה כמו שאתה רוצה ייקח זמן ועליך להבין, לקבל ולאפשר. להסביר, להסביר שוב, לפרגן ולדעת שלתקופה מסויימת הכביסה לא תהיה בדיוק פיקס. אותו דבר עם ניקוי וסידור החדר. ועם כל תהליך של ארגון ורכישת מיומנות.
  6. מודל: מי מנקה בבית? האם יש עזרה מקצועית? האם יש הבדל מגדרי? הילד/ה לומד/ת ממה ש"נראה" בבית ולא רק מ"מה שנאמר בע"פ".
  7. קושי לוותר על המושלם, זה לא יהיה פיקס וקשה לך: גם כשאת/ה התחלת לרכוש את המיומנות הזו לא עשית פיקס וככל שהתמדת עלתה רמת הביצוע. חשוב לא להעביר ביקורת על המוגמר, לפחות לא בהתחלה ואם מצאת את עצמך עושה שוב אחריה, אז מציעה שיהיה לך תירוץ טוב.

אי אפשר להפריז בחשיבות הדבר שילד/ה יקחו חלק פעיל בארגון ונקיון הבית. כמובן שכמו שכבר כתבתי, בהתאם ליכולת ומבלי לפגוע בזמן שלה/ו לשאר פעילויות.

מעבר להפנמה של אחריות אישית על מרחב המחייה שלי הילד/ה רוכש/ת מיומנויות חשובות:

  1. מיומנויות טכניות – לשים סדין על מיטה. לפרוש שמיכה על המיטה בהנפה ובהנחה, זו מיומנות שנרכשת לאחר ניסוי. זו רק דוגמא לתחושת ההישג האישית כשאני מצליח/ה לעשות בקלות משהו שהתקשיתי בו קודם.
  2. מודעות לתהליך – הבית "לא מסתדר מעצמו…" וכשמסדרים אותו מתחילים גם להיות מודעים למצב שהוא לא מסודר, לשמן ולמאמץ הנדרשים. ישנה הערכה לגברים כי יש חיבור אליהם ומכאן גם אחריות.
  3. תחושת עצמאות ומסוגלות והזדמנות לקבל הערכה שהיא כ"כ חשובה.

דבר אחרון, אני לא חושבת שצריך לחבר בין תגמולים כספיים לבין ביצוע מטלות הבית. שוב, תחשבו על המסר העובר. המסר הוא – אני אעשה רק אם אקבל תמורה. האם זהו ערך שחשוב לטפח?

אם המתבגר/ת רוצה לחסוך כסף והנקיון או הגינון או כל דבר בבית הוא פעולה שמראש נקנית בכסף. אפשר שוב, תוך הבנת האחריות לתת לה/ו להחליף את העוזר/ת ולקבל את הכסף. אבל, גם כאן חשוב לשמור על הגבולות ולא להעביר ביקורת בדיוק כפי שנוהגים עם העוזר/ת.

אז מתי מתחילים לקחת חלק בתפעול ובאחריות לבית?

כאן ועכשיו, בהתאמות.

זה לטובת הילד/ה, באמת. מעבר לכל היתרונות ההתפתחותיים זה מונע הרבה אי נעימויות בשיח ובאווירה.

בהצלחה!