תסכול – זה מתחיל בקטנה.

זה מתחיל בהתנגדות מתוקה, היא לא מסכימה למשהו ומגיבה בבכי או בתוקפנות כלשהי, אבל היא מתוקה והיא לא ממש מבינה ואת גם מוקסמת מהאישיות האסרטיבית שלה. 
בהמשך היא מתעקשת ולא מוכנה ל… לא משנה מה. אבל, אין לך כוח לפעמים להתמודד ולהשקיע אנרגיה בכל דבר ולמדת "לבחור קרבות". אתה אפילו אומר לעצמך: איזה אופי חזק יש לה, נהדרת הבת שלי!
גם כשהיא מפסידה במשחק היא כ"כ עצובה/ מתכנסת/ מתעצבנת/ הופכת את המשחק באמצע עד שאתה אומר לעצמך "אם אני כבר משחק איתה… יאללה שתנצח". ומה קרה? – כלום, שוב אתה אומר לעצמך. אבל, "מה שכן קרה" זה שרוב החיים שלה מתנהלים "רק לפי מה שהיא מסכימה". כי בלי ששמת לב את "לא" בוחרת את הקרב שלך, אלא את לא בוחרת בשום קרב .איכשהו אתם "עוקפים" "קרב", או "נמנעים מראש". מכירה את זה? מכיר? הסיבות מגוונות ומוצדקות: כי עכשיו את בדיוק באמצע… כי אתה צריך לתקתק עניינים… כי תכל'ס אין כוח "לפתוח את ענייני הדרמה שלה" עכשיו… כי "הכל היה טוב אז למה לקלקל עכשיו? ניתן לה מה שהיא רוצה…" יקיריי, הזמן היחיד הוא "עכשיו".
ברמת הרעיון הכי כייף שהדברים זורמים על מי מנוחות ושכולם "happy", העניין הוא עד כמה הסביבה של הילדה אותנטית? ועוד משהו מאד חשוב – המתוקה האסרטיבית שהיא באמת מקסימה צריכה ללמוד איך להתמודד עם תסכול. זה חשוב בשבילה. תוך כדי ה"עקיפות" נהיה שהבת שלך (וזה גם הבן, פשוט כותבת על בת) "לא מתאמנת" על חווית התסכול, על רגש התסכול. וזה לא פייר.מתישהו זה חוזר אליה בבומרנג. פתאום כשהיא כבר גדולה יותר מגיע איזשהו רגע ואחריו עוד הרבה רגעים שכועסים עליה מאד, כי פתאום זה ממש לא מתאים "לגיל שלה", "למצב" וכו'. אבל, מה היא יודעת? עד עכשיו הכל קרה לפי רצונה אחרת הפעילה את "נשק התגובה הקיצונית". פתאום, גם התגובה הזו נהיית "בעיה". וכשהיא גדולה קשה בבת אחת לשנות דברים ועוד "כועסים" עליה. מהצד שלה היא בעיקר מבולבלת וחווה "תסכול" אבל כרגש חדש.
בחיים, אי אפשר שהכל יהיה בדיוק לפי הקצב והרצון שלך. ויצא שזו היתה החוויה של הבת שלך עד שפתאום "זה לא מתאים". 
איך היא תדע להתמודד עם תסכול אם לא לימדו אותה?
תסכול הוא אחד הרגשות הלא נעימים ביותר, הוא מין תמהיל של: כעס, אכזבה, זעם, עלבון, עצב, אי נוחות, הבנה (שלא יקרה מה שרציתי), הסתגלות למצב הזה, קבלה של העובדה הזו ויכולת לוותר… זה לא תמיד תמהיל של כולם יחד, זה בכל מיני "צירופים".. תלוי מה היה האירוע. כולנו מרגישות ונרגיש אותו לפעמים וצריך לפתח נסיון ב"להרגיש" יחד עם יכולת ומיומנות להתמודד. אי אפשר להתחמק ממנו… ולא, אני לא ממליצה לתסכל בכוונה, אני גם מסכימה שיש "לבחור" את העיתוי. רק צריך לשים לב אם אנחנו בוחרות עיתוי או איכשהו עוקפות אותו כל הזמן. ההזדמנויות ממשיכות להופיע וחשוב, במינון נכון לאפשר לילד/ה להתמודד.
אני לא רוצה, חלילה, שהילדה שלי תהיה רוב הזמן מתוסכלת. ממש לא. אבל, אני כן רוצה לעזור לה בהתפתחות שלה ולתת לה כלים והבנה. לתת לה לגיטימיות להרגיש תסכול "להגיד – כן זה מתסכל", להרגיע, לעודד אותה ויחד עם זאת לא לוותר. הכי קל זה לתת לה לחוות את התהליך הזה באמצעות משחק, אני אנצח אותה לפעמים, אפילו שזה ממש קשה לה. הדגש הוא על "לפעמים", כדי שהיא תוכל איתי יחד להרגיש, להתמודד וגם להירגע. אבל, זה לא רק במשחק. 
התפקיד שלי הוא להכין אותה/ו להתמודדויות שונות שקורות בחיים ולא "לשנות את הסביבה" כל הזמן…כי ברור שיגיע הרגע שהשליטה שלי על הסביבה כבר לא קיימת. 
סביבות שמאפשרות לילד/ה שלא לחוות תסכול ואז בבת אחת דורשות ממנה/ו להתמודד עושות לה/ו עוול.
צריך להתאמן על זה. וזה לא אומר שהוא לא יהיה מתוסכל בעתיד או רגוע כשדברים לא קורים לפי רצונו, זה אומר שהוא התנסה ברגש הזה, שלמד להירגע, שהתמודד…

עכשיו בחופשה, יש יותר פנאי (אין שיעורים או חוגים) ויותר הזדמנויות של "יחד", שימו לב, אם יש הזדמנות לתת כלים להתמודד עם תסכול, השתמשו בה. מתוך אהבה.
אם יש קושי או צורך להבין איך ומה ומתי?

מוזמנ/ת לפנות בפרטי.

יום נפלא