דברים שלא מדברים עליהם…

"אהבה אמהית – אני יודעת מה זה ואני לא בטוחה שאני מרגישה את זה עם הילד/ה הזה/ו"

אני זוכרת את המפגש הראשון שלי עם אמא שלא אוהבת את הילד שלה, את הכאב שבהכרה הזו, גם שלי.

מאז פגשתי עוד אמהות… הן כל כך שונות, ברור, הכאב דומה וההתמודדות אחרת…וזה, בערך, מה שהן אומרות בהתחלה:

"אני מוטרדת, אני חושבת שמרגישים את זה, אבל, אני מאד משתדלת, קשה לי איתו"
"קשה לי, קשה לי להכיל אותה, לתמוך בה… היא…"
"אף פעם לא היה קל איתו, מאז שהוא קטן, הוא בן 34 היום וכל החיים אני מתמודדת עם זה, זה סבל".
"לא יודעת, היא עושה כך וכך… זה לא כמו עם האחיות שלה, לפעמים אני לא בטוחה שאני אוהבת אותה"
" רק לך, אלונה , אני יכולה להגיד את זה – הוא הבן שלי ואני לא אוהבת אותו, מסכן…אני כל הזמן משתדלת איתו יותר".
"כואב לי עליה, שאמא שלה ככה מרגישה ואני לא יודעת מה לעשות"
"
אמהות היא רכבת הרים רגשית, כולנו יודעות.

אבל יש ביניכן אמהות שמתמודדות עם הפער בין מה שחשבתן שתרגישו לבין הרגשות שלכן במציאות.

אהבה היא קשר מתפתח, אהבה מושפעת מקווי אישיות, ממעשים, מכל מיני דברים.

אבל, הדיעה הרווחת היא ש"אהבה אמהית" היא "טבעית".

לצערי, זו הנחה מוטעית ואני אומרת זאת לאחר חודשים ושנים של מחקר אקדמי בדיוק בנושא זה ולא פרסמתי אותו עדיין.

האם ייתכן מצב כזה בכלל ? שאמא לא בטוחה שהיא אוהבת את הילד/ה שלה? – התשובה היא– כנראה שכן,

פגשתי אותן. כנות, אמיצות וכאובות. מטפלות מסורות ומגוננות, ברובן. וגם מיוסרות.

היום, במאה ה21- מותר לדבר על הכל, על קשיי גידול ילדים, על סבל ההורות, על ילדים מקשים. על ה כ ל!

אבל, הרגש הזה נשאר חבוי. זה "מנוגד" כביכול "לטבע" – קשה להודות ולא תמיד אפשר לשתף.

זה קיים. וזהו קשר אמא –ילד/ה כאוב. משני הצדדים.

במסגרת המחקר "אמא לא אוהבת" – (שם זמני) אני רוצה לדבר על האמא, עלייך. לתת לך להשמיע את קולך. כי את קיימת.
לבי יוצא תמיד את הכאב הלא מודע של ילד/ה שמולי, כשאני אוצרת בתוכי את הווידוי של האם.

אבל, אני לא מתעלמת מהיותך אדם שלם עם רגשות, אישיות, העדפות וכו'… אמא היא לא רק מענה לצרכים של הילד/ה.

אחרי שנים, אני יודעת שאי אפשר לגרום לך לאהוב אבל אפשר להבין, למצוא דרך לגשר, לתמוך ולחזק את הקשר ביניכם.

כשאת מרשה לעצמך לברר, להכיר ובעיקר לקבל עצמך כך – אפשר להתמודד ולמצוא דרכים להיטיב. השיתוף מקל. הסוד והאשמה מכבידים.

המטרה שלי במחקר היא להאיר על התופעה. לתת לה ביטוי.

חלק מהמרואיינות הן לקוחות שהגיעו לתהליך אישי, חלק אמהות לילדים שליוויתי בטיפול רגשי וחלק פנו אלי אחרי ששמעו מפה לאוזן על המחקר שלי.

וכן, הרוב מגיבים ב"שוק" כששומעים על מה אני חוקרת.

התגובה הזו היא ביטוי מדוייק של הטאבו, של ה"סיכון" שבחשיפה ושל העומס הרגשי שחשות אמהות המתמודדות עם קונפליקט / ידיעה/ הבנה זו.

אני רוצה וצריכה עוד משתתפות, אם אני מדברת אלייך, אשמח אם תפני ותשתתפי במחקר.
זהו ראיון אישי, חסוי ופרטיותך מוחלטת. בואי להשמיע קולך. דעי שיש עוד כמוך, התופעה קיימת.

אנא פני במייל עם הכותרת – מחקר האמהות או בטלפון.

Alonah4@gmail.com.

054-7922160

את לא יחידה בעולם… כל רגש לגיטימי, ואפשר גם להיעזר, אבל בעיקר, לתת ביטוי לתופעה מוסתרת זו.

לגבי הילדים, אל דאגה. הם לעולם לא יידעו.

אלונה

אהבתם? מוזמנים לשתף