שיר הסלפי דווקא חמוד! תנוחו!

מה נהיה? איך שיר פארודי וחמוד הופך לאויב החינוך?

צפיתי והקשבתי עכשיו ל"שיר הסלפי"

וזאת בעקבות ידיעה מהבוקר ש"בעקבות המחאה החריפה נגד "שיר הסלפי"…שוקלים מארגני הפסטיגל לשנות חלק מהמלים ו"לרכך" את הכוריאוגרפיה הנועזת שלו"

(20.10.14 "הארץ", יאיר אשכנזי)

די! תנוחו! מה נהיה איתכם?

מה זה אומר עליכם ההורים, אם אתם חושבים או חוששים מהשפעתו של שיר הסלפי?

איך זה קרה שאתם חוששים שילדיכם יספגו זאת כערכים ולא כסאטירה? האם כך אתם מעריכים אותם?

האם כך אתם סומכים על עצמכם ועל החינוך שהענקתם? האם שיר במופע בידורי יכול כ"כ להשפיע מוסרית על ילדיכם?

האם ההורים של ילדי שנות השבעים ביקשו שלא לשדר את מערכון הגשש בו נאמר שהשופט בן ז…? או האם השיר "מים לדוד המלך" בו נחשפנו לתחתוניהם של השלושה הוביל לזעזוע? – לא, צחקנו והבנו שזו סאטירה ושזה בידור. האם ההורים שלכם חששו שתצעקו למורה או לשופט בן ז… כי נחשפתם למערכון הזה ב"קול ישראל"? – לא! משום מה, אז כולם הבינו שזה בידור ושזה מבט ביקורתי ומגחיך על תופעה חברתית ואפאחד לא חשב לראות בדמות האוהד החוליגן מודל לחיקוי ולהתחיל "לזרוק בלוקים".

אז, מה קרה לכם עם שיר הסלפי? ממה אתם חוששים?

מה הילדים היום פחות חכמים? – לא, הם יותר חכמים. האם ההורים היום פחות בטוחים בעצמם? – כן.

והאם כייף להתלהם ולהתמרמר ובעצם לברוח מאחריות? כן.

אם אתם מתנגדים אל תקנו כרטיסים. מה פתאום לבקש שינוי תוכן? התבוננו בעצמכם – גם תקנו כרטיסים, מי מכריח אתכם? וגם תתלוננו על התוכן… עצוב. איפה הבחירה שלכם?

אל תיעלבו, בבקשה.

הצעקה סביב הפסטיגל מצביעה על משהו עצוב. אני שומעת אותה כזעקה לעזרה – של ההורים. היא מבטאת  את הבלבול שלהם.

ישנו פחד ובלבול וגלגול אחריות בנושא מהותי – חינוך לערכים, לביקורת ולמוסר. מי אחראי על כך ?  ובכן, הורים יקרים – אתם. הפסטיגל מספק בידור וכייף. לא חינוך וערכים. הבית ספר מספק – ידע, חברים ומסגרת. לא ערכים, טוב, אולי קצת.

אבל הבית בו הילדים גדלים ואתם אחראים על הנחלת הערכים ועל פיתוח כלים לביקורת ולהבנה.

הפחד מהמילה הכבדה – חינוך, חוסר ההבנה והמחשבה התמימה שערכים לומדים בחוץ ושחינוך וערכים זו משימה גדולה ומייגעת שנתחיל מחר… המחשבה הזו נמצאת היום בבתים רבים.

לא בכוונה תחילה, זה פשוט קורה. אמנם אין לנו שליטה מלאה על התנהגות ילדינו, הרי הם אנשים נפרדים. וככל שהם מתבגרים היא פוחתת. אך, האחריות לפחות עד שהגיעו לגיל 18 נשארת שלנו – כמעט 100%. בטווח הזמן (18 שנים) הזה אנחנו עוזרים להם לפתח אחריות, מצפון, יכולת ביקורת ובחירה כדי שיידעו איך לעבד תוכן שהם נחשפים אליו, כדי שיידעו איך להתמודד עם מצבים חברתיים שונים. איך להיות אחראיים, איך להתחשב בזולת ועוד'.

במסגרת גידול הילדים ודאגה לכל צורכיהם חשוב גם לחשוב על ערכים אותם רוצים להנחיל וסולם הערכים הזה מלווה את ההתנהלות היומיומית.

אני סומכת על עצמי ומציעה גם לכם שלא להימנע מחשיפה למגוון תכנים (כמובן בהתאם לגיל) אלא להיעזר בהם כדי להעניק להם כלים של ביקורת, ושל הבחנה בין סאטירה המקצינה מצבים מהחיים לבין החיים.
הפנו מבט לעתיד – על ילדינו כבוגרים ודמיינו  – מה הייתם רוצים להקנות להם מבחינה ערכית? והיום , מה הקנינו להם עד כה ועל מה לשים דגש? דברים לא קורים מעצמם.
כך תרגישו בטוחים יותר וגם תפסיקו לפחד מהפסטיגל !

אין צורך לגלגל אל המפיקים והכותבים שלו אחריות לחינוך ילדיכם.
ודרך אגב, אני בטוחה שרוב הילדים יבינו שזו פארודיה. לגמרי!