תשעה באב – הפרטי שלי ושלך

 

היום חל תשעה באב, יום אבל ליהודים המסמל את חורבן בית המקדש ויציאה לגלות.

היום הזה נוגע בכולם –  אילו שצמים ואילו שצריכים להתארגן כי צוות הקייטנה בחופשה ביום תשעה באב.

להבדיל מימי צום אחרים בלוח השנה היהודי הידועים רק לציבור הדתי, תשעה באב מצויין ברמה ממלכתית והרלוונטיות שלו לחיינו היום מהווה כר לדיאלוג בין דיעות שונות.

הציבור החילוני לא מתחבר… ובקרב הזרמים הדתיים עוסקים בשאלה לגבי השאיפה כן או לא לבית מקדש…וכן השוואה למצב היהודים היום ואז.

אני רוצה להסיט את המבט מהדיאלוג / הוויכוח ברמה הלאומית ולהתחבר למשמעות בית המקדש הפנימי והחורבן שלו.

בית המקדש היה מקום של תפילות ופולחן דתי אבל במשמעותו הרוחנית הוא מקום של חיבור לשלמות. מקום של שייכות רגשית ואמונה בטוב.

מקום בו מתפללים, מקווים, מכוונים למציאות טובה ומתחברים אליה.

החורבן ניתק את החיבור הזה.

תשעה באב נקבע כיום אבל לאומי על מקום בטוח שנחרב…ואיך זה מתחבר אלי? אל ה"בפנים" שלי? אל החוויות שלי? מה נחרב בי?

ואיך התמודדתי עם החורבן? אם בכלל?

בית מקדש הפנימי שלי הוא השמחה הפנימית שלי.

הוא משאת הלב שלי… הוא החלום שאני רוקמת ומנסה להגשים, הוא החיים שלי כפי שקיוויתי להם.

הוא קבוע והוא משתנה, הוא תהליך שהתחלתי עם תקוות ומטרות והוא בעיקר שאיפה עמוקה לחיים של שלמות ושייכות..

מהו בית המקדש הפנימי שלך? על מה חלמת? למה התפללת? האם עוד קיים? האם נחרב? ואיך התמודדת עם החורבן שלו?

כל אחת ואחד מאיתנו נושאים בפנים כאב על משהו שחרב, מערכת יחסים, חלום, מציאות חיים שרציתי לעומת החיים שלי, עלבון, צער, בושה וגלות פנימית שהלכתי בה בשל פגיעות שחוויתי.

חורבן, זו מילה קשה, סופית ובעיקר כואבת… זה משבר פנימי… תקווה שנכזבת.

וזה גם יכול להיות חוויה כואבת שעברתי בשנה האחרונה.

השאלה היא אם הקציתי לעצמי את הזמן להכיר בכך שחוויתי חורבן? והאם הרשיתי לעצמי להרגיש?

במציאות בה אנו חיים, המהירה, עמוסת הדרישות לבצע, ליישם, להשיג ובעיקר לזרום…

לא עוצרים, מדחיקים את הכאב, חוששים מ"הצפה" ומחיבור למקום שעשוי לטלטל אותי רגשית. אין זמן לבכות.

יומיום אני פוגשת באנשים אשר חוששים מלפגוש כאב, מחשש שהכאב "יחריב" אותם, יטלטל אותם.

הסטורית – תשעה באב הוא יום בו מקצים זמן לאבל על משהו שחרב.

וזו הזדמנות גם בשבילי להקצות את הזמן לצער ולאבל. כמו שאני מקצה את הזמן לשמחה ולחגיגות.

להכיר בכל קשת הרגשות שלי ולתת להם את הזמן שלהם להתבטא. האנרגיה שמשקיעים בלהימנע מכאב לעיתים גדולה יותר מההתמודדות איתו.

תשעה באב יכול להיות גם היום בו אני עוצרת כדי להתבונן בחורבן הפנימי, להכיר בכך, לכאוב ולאפשר לעצמי להיות אדם שלם.

ימי בין המצרים (ראו בפוסט הקודם) בהם הרגשנו ב"חוסר" ובקושי מגיעים לסיומם ביום צום תשעה באב.

כשאני מכירה בכאב ולא מדחיקה אותו אני משחררת עצמי מלשאת רגשות לא מבוטאים ומודחקים.

אני מאפשרת לעצמי להתחבר לכוח שלי, לאסוף אותו מהרגשות המודחקים.

אחרי שאבכה, אוכל לנגב דמעותיי ולהתבונן בכנות בחיי,

ממקום מלא ושלם יותר אוכל לראות בבהירות גם את הטוב והשמח אחרי שאפשרתי לעצמי לחוות את הקושי.

אחרי שהקציתי את הזמן…אני ממשיכה הלאה עם תקוות חדשות,

ובעיקר עם אמונה וידיעה שיש בי

את האומץ להתמודד עם חורבן וגם את הכוח!