אפריל 2012 – בין פסח לעצמאות

1.זה התחיל אצלי בפסח…מין תחושת החמצה. אין לב ומשמעות לפסח. יש התארגנות, יש אוכל, יש תחושה של מגה-אירוע שנתי שנמשך הרבה ימים, מצות ומתכונים נטולי קמח. אבל, לי היתה חסרה ההשקה לחיי כעת. כיהודייה,  ביום כיפור ובשבועות ובפורים ובראש השנה מצאתי משמעות רגשית- רוחנית שמדברת אלי. פסח נשאר בהתעסקות חיצונית וזה מתחיל להפריע לי.

אז חיפשתי לי…מה משמעות פסח? פסח הוא החג שמסמל את תחילת היותנו עם. עם אחד שקיבל הגדרת עם ביציאת מצרים. בתוך המציאות המורכבת והמשוסעת שאנחנו חיים בה ביום-יום, יש הרבה  אנשים בעם שאני לא רוצה להיות באותה קבוצה איתם. אז, איך אחגוג את היותנו עם? רוב השנה אני בכלל לא רוצה לזכור את זה?

נשארתי עם התהייה הזו כל הפסח וגם כך אני שונאת מצות, וכבר רציתי שייגמר כבר.  מי זה עם ישראל? …נגמר פסח.

2. שלושה ימים  לפני יום השואה, הבן שלי אמר לי: "איך אני מרוצה מה "יס-מקס" יש לי מלא סרטים לימי הזכרון". שתקתי. בערב יום השואה הוא הדליק טלוויזיה אחה"צ, זיפזפ, אמר: "זהו, נגמרה הטלוויזיה" וכיבה. לא רצה ללכת לחבר. מועקה. שיקפתי לו שאולי בגלל יום השואה יש לו תחושה לא נעימה, הריי הוא תמיד מוצא במה לצפות ועכשיו כיבה טלוויזיה. ולעצמי אמרתי:  זה בסדר.  מבחינתי, הייתי מעדיפה שעד היותם בני נוער לא יידעו מזה בכלל. זה כ"כ קשה להבין, גם לנו ובעיקר מפחיד. מבחינתי, כל עוד הוא יכול, שיברח מהענן, ההר, הבור הזה – שואה. 

3.  השואה – אפילו המילה מצמיתה. לא רוצה להצמית את הילד שלי. הוא יגדל עם זה … הריי משנה לשנה זה נהיה לי יותר קשה. עוצמת השנאה והרוע, חוסר האונים מול האדישות לסבל והכאב הבלתי יתואר שהיה מנת חלקם של הקורבנות…סבל ארוך ונוראי. איך אפשר בכלל לדמיין? ילד קטן נרצח מול הוריו והם עוד חיים… לפעמים עד היום. מה אפשר להגיד לאדם שחווה את הפחד הזה? לאשה שעיניה המסתכלות עלי ראו זוועות?

4. ביום השואה, קראתי, על הבוקר, שבזמן מצעד הטנקים שהיה מזמן ביום העצמאות עמד ניצול  שואה (שאיבד בה את ילדיו) ובכה מול מצעד הצבא ביום העצמאות ואמר "איפה היו הטנקים האילו ב 42"?והוא תפס אותי בבטן וחיבר לי את הכל יחד. זה תמיד האיש האחד והסיפור האחד שלו. הוא נתן לי משמעות לפסח, להיות חלק מעם עתיק והסטורי. ניצול השואה שביטא את תחושת חוסר האונים וחוסר המוגנות, וחוסר הבטחון הקיומי שהיו מנת חלקו ב 1942 וההתרגשות שלו העצובה. נזכרתי במה שהיה נחלת העם שלנו במשך מאות שנים  – חוסר בטחון קיומי ונרדפות.  גם היום, יש השונאים אותנו ולא רק בגלל הסכסוך עם הפלסטינאים. האנטישמיות עמוקה ועתיקה ולא מושפעת מקידמה וגם לא מנאורות. היא לא נעלמה ומידי פעם מרימה ראשה במקום זה או אחר. כשגרתי בחו"ל מס' שנים, נחשפתי לאמונות ששיתפו אותי בהם אנשים שלא ידעו שאני יהודייה. היום, כשיש לנו את מדינת ישראל – יש מקלט וטנקים ויכולת הגנה גבוהה יותר.  הרי,  אילו שסייעו לנאצים עשו זאת גם מפחד אבל גם מאנטישמיות. השואה יכולה, אולי, לקרות גם היום, אילולי היתה מדינת ישראל.

5. אחרי אלפיים שנה בהן חיו היהודים כמיעוט בחברות שונות. גורשו, נרדפו ובעיקר לא הצליחו לאורך דורות ובאופן קבוע להבטיח קיום בבטחון פיזי הוקמה מדינת ישראל שהיא המקלט האולטימטיבי. יש מקום לחסות בו ולא כפליטים.

הצורך הקיומי הראשון (עפ"י מסלאו) הוא בטחון פיזי ועליו נבנים צרכים נוספים שהאחרון הוא מימוש אישי. כולנו, היום, מחפשים מימוש אישי. אבל, האיש הזה חיבר אותי להכרת תודה ולהבנה כי הבטחון הפיזי אינו מובן מאליו, ליהודים.  והשואה הוכיחה זאת, בפולין היתה יהדות בת 1,000 שנים במיעוט וברדיפות מעת לעת ואז הגיעה השואה. פתאום הרגשתי והבנתי את גודל ההישג שבהקניית בטחון הפיזי כי הוא לא מובן מאליו.

כל שנה, בשבועיים האלה אני מחוברת מאד לעצב ולצער של שני ימי הזכרון ולראשונה ביום השואה השנה התרגשתי מן ההכרה ומן המשמעות העצומה של הקמת מדינת ישראל.

אבל, בחיבור לאיך מתנהלת מדינת ישראל אני, שוב מסוייגת ולא ממש שמחה.

6. אנחנו מדינה שסועה ועמוסה בבעיות. בעיניי, ישראל היא כמו בית אחד של הרבה אנשים שונים לגמרי שלא מצליחים להחליט על אופי הבית, אופן הניהול, מי המנהל ומה עושים עם התקציב. וממש לא מסתדרים יחד. אפילו המטרה העתידית לא משותפת. אני כועסת מאד על עוולות, אפליות, חלוקה לא הוגנת בנטל ובזכויות. תחושת מיאוס והתנערות מהמדינה משותפת להרבה אנשים כאן.

ומה עם איראן והבטחון מול מדינות ערב? איך אני אצליח לחגוג מדינה כזאת? אני יותר מבואסת ממנה מאשר גאה בה.

איך בכלל אפשר לזכור את הבעיות של פעם כשלא היתה מדינה? אבל, זה רק לפני 60 שנה, שזה ממש קרוב, הסטורית, ההבנה שזה לא כ"כ "פעם" לפעמים חומקת.

ועוד שלושה ימים יום הזכרון לחיילי צה"ל שלנו. לצערנו ולכאבנו ממשיך להיות רלוונטי וכואב מידי שנה. בשביל הבית והבטחון – משלמים את המחיר הגבוה ביותר ושוב אני כועסת על אלו שמתחמקים משירות ומחובות.

7.השמחה שלי היא על קיומה של המדינה, מתוך הכרת גודל המשמעות של בית יהודי, אני לא שמחה על האופי שלה.

 8. סיפור זן: סמוראי אחד רוכב במדבר רחב ידיים, לבן ומישורי, חול ודיונות נמוכות מכל עבר. הוא עוצר לשתות ומביט סביבו. לפתע רואה נקודה שחורה רחוקה. הוא מסתקרן. רוכב לעברה. כשהוא מגיע אליה הוא רואה ציפור שוכבת על גבה כשרגליה מתוחות כלפי מעלה. הוא שואל אותה: מה מעשייך, ציפור קטנה?

הציפור: שמעתי שהשמיים עומדים ליפול ואני מתכוננת.

הסמוראי מחייך: ואת חושבת שאת תוכלי לעצור אותם? עם הרגליים שלך?

הציפור: "אחד עושה מה שאחד יכול". One does what one can  

9. ומה אני רוצה?

10. אני, כשהבטן שלי מחוברת ליום השואה והלב נושא צער ועצב עצום ביום הזכרון לחללי צה"ל רוצה להתחבר רגשית ביום העצמאות ה 64 של מדינת ישראל. ורק השנה, מצאתי לי את הקשר הרגשי שלי לעם ולמדינה. אני לראשונה, מרגישה שמחה  אמיתית ויודעת להכיר תודה על קיומה של מדינת ישראל. אני, באמת, שמחה שאני לא צריכה להתמודד עם מה שהתמודדו היהודים מאות שנים. אני רוצה לזכור את זה וליום אחד להתכוון שיהיה טוב פה, שיהיה צודק ובעיקר לשמור את המדינה הזו. אני יודעת שיש הרבה שלא רואים זאת כמוני ושחבריי גם יאמרו "מה זה משנה כשאת משתדלת אם כולם ממשיכים להיות…" ואני אומרת "כל אחד עושה מה שהוא יכול – אחד עושה מה שאחד יכול".

11. בחלקה שלי, אני אשתדל. אני, לראשונה, שמחה מהבטן שיש לי את מדינת ישראל "תודה לאל, תודה לאל, שיש לנו את מדינת ישראל, האוייבים סביבנו הם רצו להשמידנו, ברחנו מארץ אוייבינו, הגענו למדינת ישראל, תודה לאל" (שלמה בראבא, ערב חד פעמי) 🙂